<h1>שיטה קדמונית — קידושין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] והכי נמי איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דקא סברי שעבודא לאו דאוריתא ור' יוחנן וריש לקיש אמרי גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות דקא סברי שעבודא דאוריתא. א"ר פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין משום דשעבודא דאוריתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. פי' שהלוקחים מהלוה לא היו יודעים בשעת לקיחתן שיהא חייב המוכר לשום אדם כלום לפי שאין קול מלוה שאדם מלוה לחברו על פה יוצא ומתפשט בחוץ אא"כ היתה מלוה בשטר. וא"ת היכי אמר רב פפא הכא דטעמא דגובה מן היורשין משום דשעבודא דאוריתא והא א"ר פפא בעלמא [ב"ב קע"ו ע"א] הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. ותירץ הרב אלפסי ז"ל דהתם ה"ק מה טעם העמידוה על דין תורה ואמרו שעבודא דאוריתא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. וזה אינו נכון לפי שדבר שעושין כמו שאמור בתורה אינו צריך טעם דמן הדין הוא שאין נותנין טעם אלא במקום שמבטלין דברי תורה כגון הא שאמרו דאינה גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא שהוא שלא כדין תורה שאם מדין תורה הוה ליה למימר דגובה מן הלקוחות דהא שעבודא דאוריתא. ועוד דהא קימא לן במסכת כתובות [פ"ו ע"א] דרב פפא סבר שעבודא לאו דאוריתא דאמרינן התם א"ר פפא פריעת בעל חוב מצוה אמרו לו אי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומשני כדתניא האומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה כופין אותו עד שתצא נפשו הכא נמי כופין אותו ב"ד ופורעין חובו מנכסיו ואם איתה דקא סבר רב פפא שעבודא לאו דאוריתא מאי מצוה קאמר אפילו חיובא נמי איכא. ותירץ רבנו האיי ז"ל דהתם דקאמר דטעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הוא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא והכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. והפי' הנכון בזה כך הוא דהכא והתם רב פפא למפסק הלכתא בין כמאן דאמר שעבודא דאוריתא ובין כמ"ד שעבודא לאו דאוריתא הוא דאתא, והכא אתא למפסק הלכתא כמ"ד שעבודא דאוריתא וה"ק מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין מן הדין דהא קא סבר שעבודא דאוריתא ואפילו הכי אינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, והתם אתא למפסק הלכתא כמאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא והכי קאמר הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ואף על גב דקי"ל שעבודא לאו דאוריתא גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. וא"ת א"כ דההיא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא היא אמאי יהיב טעמא דאינה גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא תיפוק ליה משום דשעבודא לאו דאוריתא ויש לתרץ דה"ק טעמא דאמרינן אינה גובה מן הלקוחות ולא אמרינן שיהא גובה משום נעילת דלת כי היכי דאמרינן דגובה מן היורשים משום דלית לה קלא.
<h2>דף ז.</h2>
[קידושין י' ע"א] ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים, פרש"י ז"ל למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטורה אף הוא נמי פטור, דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, ואע"פ שהיא פטורה מחמת קטנותה הוא חייב.
<h2>דף יח.</h2>
[קידושין ס"ג ע"א] ומאי דוחקיה דר"ל לאוקמה למתני' בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וביהיב לה לוקמה באינה לשכירות אלא בסוף ובדלא יהיב לה. וא"ת ומאי פירכא דילמא משום הכי מוקי לה בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף משום דלדידיה סבירא ליה הכי. וי"ל דהכי קא פריך אפילו תמצא לומר דאיהו סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא הוה ליה לאוקמי למתני' בהכי ובדיהיב לה משום דמתני' לא קא תני דיהיב לה כלל אלא בשכר בלחוד היא מקודשת. ופריק דאדרבה לישנא דמתניתין כותיה שיכא דמאי איריא דתני על מנת ליתני בשכר אלא כל על מנת דיהיב לה הוא.
[קידושין מ"ח ע"א] כי פליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומר סבר אינה לשכירות אלא בסוף. וא"ת ואפילו למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת דהא הוה לה מלוה שיש עליה משכון וקי"ל המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יצחק. ויש לתרץ דלא אמרינן שהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אלא באדם המלוה לחברו מנה והניח לו משכון תחת אותה מלוה וקדש באותה מלוה מקודשת אבל הכא נהי נמי שהשכירות שלו הוא פורעו מאותן נזמים וטבעות מכל מקום הכא לא הניחה אותם אצלו בתורת משכון הלכך למאן דסבירא ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה (ו)אינה מקודשת. וא"ת ולמ"ד אינה לשכירות אלא בסוף הך אמאי מקודשת דהא הויא לה מלוה משעת מלאכה עד שעה שהגיעו לידה. יש לומר שמשעה שנגמר הכלי היא מקודשת אלא שאינה מקודשת גמורה כל כך עד שעה שהגיעו לידה.
<h2>דף כד.</h2>
[קידושין י"ב ע"א] אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חישינן שמא שוה פרוטה במדי. כתב הר"מ במז"ל [אישות פ"ד הי"ט] דהכא כדאמ' חישינן שמא שוה פרוטה במדי הני מילי בדבר המתקיים ואם הביאו למדי עומד בטעמו ובמראהו ואינו מופסד אבל בדבר שאין מתקים כגון תבשיל וכיוצא בו שאם הביאו למדי יפסד ויהא משונה מטעמו [ו]ממראהו אינה מקודשת אפילו מספק לפי שאם אינו שוה פרוטה בשום מקום דהכא הא קא חזינא דלית ביה שוה פרוטה ואי במקום אחר הוה ליה מופסד ועומד משעה שהביאו לשם. ואם תאמר א"כ אמאי שני ליה הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק לישני ליה הא בדבר המתקים הא בדבר שאין מתקים. ויש לתרץ דעדיפ' מינה שני ליה והא קמ"ל דהא דאמר שמואל מקודשת חישינן שמא שוה פרוטה במדי אינה מקודשת אלא מספק. והר"מ ב"ן נ"ר כתב דאפילו אנו יודעין בודאי שאותו דבר שמקדש בו שוה פרוטה, הואיל ובמקום זה אינו שוה פרוטה אינה מקודשת אלא מספק משום דבקדושין אין לך בהן אלא כמקומן ושעתן.
<h2>דף כה:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] א"ר אשי חדא דיבם לא איקרי אחר וכו'. ואם תאמר והיכי אמ' הכא דיבם לא איקרי אחר והא אמרינן במסכת כתובות [פ"א ע"א] שאדם אומר לאשתו לכשתנשאי לאחר טול מה שכתוב ליכי ופריש התם דאחר אפי' יבם במשמע. ויש לתרץ דשני התם דבעל הוא דאמר לה לההיא מילתא ולבעל כל גברא איקרי ליה אחר לגבי דידיה ואפילו יבם אבל בשאר מקומות שאין הבעל מדבר יבם לא איקרי אחר. כך תירצו בעלי התוספות ז"ל.
[קידושין י"ז ע"ב] שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דנפקא ליה לתנא כלום יש יבם אלא במקום שאין בן. פי' דהתם לא מוכח שיהא בן קם תחת אביו לשדה אחוזה עד דאקשינן כלום יש יבם אלא במקום שאין בן דאמרינן התם ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן, ואקשינן ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום ומשני כלום יש יבם אלא במקום שאין בן הלכך כל היכא דלא ידעינן לה להא פירכא ליכא למימר שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה. וא"ת נהי נמי דמהאי פירכא נפקא ליה לתנא שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה אפילו הכי בלא האי פירכא נמי איכא לאקשויי דהכא תרתי והכא חדא שהבן קם תחת אביו ליעידה ולירושה משא"כ באח דכל היכא דאיכא בן ואח בן קדים לירושה. ויש לתרץ דהכא לאו מהקדמה קא מקשה דכיון דלפעמים האח קם תחת אחיו לירושה אע"פ שהבן קודם לו תרויהו יורשים איקרו.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ב' ע"א] ב"ש אומ' בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה. וא"ת קדושי כסף מהיכא נפקי מדגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף השדה, [בראשית כ"ג י"ג] דילמא בכסף ממש מקדשין אבל בשוה כסף לא, דכי תימא שוה [כסף] בכלל כסף, ליתא דהא דרשינן גבי עבד כנעני [לק' ט"ז ע"א] ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, ואמרי' נמי גבי נזקין [ב"ק ז' ע"א] ישיב לבעליו לרבות שוה [כסף] ככסף, אלמא מדאיצטריך קרא לרבויי שוה כסף ככסף ש"מ דשוה כסף לאו בכלל כסף הוא. ויש לתרץ דכל מקום שא' כסף גבי קנין שוה כסף בכלל, וגבי גרעון כסף דעבד דבעל כרחו דרבו הוא אצטריך לרבויי שוה כסף דסד"א דכיון דבעל כרחו דרבו הוא דוקא כסף יתן לו אבל שוה כסף לא קמ"ל ואפי' סובין, וגבי נזקין נמי סד"א דכיון דכתיב [שמות כ"ב ד'] מיטב שדהו ישלם דוקא כסף אבל שוה כסף לא קמ"ל, אבל הכא גבי קדושין דלאו בעל כרחו דאיש ואשה הוא ודאי שוה בכלל כסף לפי שהכל הוא שוה פרוטה.
<h2>דף ל.</h2>
[קידושין כ' ע"ב] אמר ליה אינו נגאל לחצאין מדכתיב ונגאל כלו ולא חציו. אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא. פי' אביי בא להשיב על מה שא"ר הונא תחלה דלא גמרינן הך ג"ש מפני שהיא להחמיר על העבד כל זמן שאתה מונעו מלגאול לחצאין ואמר אביי השתא דאמרינן דנגאל לחצאין משכחת לה לחומרא בדין הוא שנלמוד בג"ש שלא יגאל לחצאין כיון דאפילו כשתמצא לומר נגאל לחצאין זמנין דהוי חומרא וזהו שאמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין מפני שאביי נתכוין להשיב על השואל ולא אמר את"ל אינו נגאל לחצאין ואע"פ שהיה יכול לומר כן שהרי הכל אחד שזה בכלל זה. והראב"ד ז"ל [פירש] או דילמא לקולא אמרינן כלומר ג"ש דגאולתו גאולתו לא נאמרה אלא להקל על שדה אחוזה לענין השביח והכסיף דבעבד אבל לא נאמרה כדי להחמיר על עבד שילמוד מחומרי שדה אחוזה ונאמר שאינו נגאל לחצאין כשדה אחוזה. והא דאמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא ולא אמר את"ל אינו נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא וכו' משום דאביי לסיועי לרב ששת הוא דאתא וה"ק לא תיחוש לה להא דרשה דקא דרשת ונגאל כלו ולא חציו דאע"ג דלקולא אזלינן ביה ולא לחומרא אף כשתמצא לומר נגאל לחצאין אינו קולא גרידא לגביה דעבד דיש בו להקל ולהחמיר. ולהאי פירושא לא תקשי לן אמאי לא קאמר או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמר בסמוך דהכא על כרחין איתא לג"ש לגבי שדה אחוזה למילף עליה מעבד עברי בענין השביח והכסיף.
<h2>דף ל:</h2>
[קידושין כ' ע"ב] בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין מאי גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר דכתיב הכא לפיהן ישיב גאולתו וכתיב גבי שדה אחוזה ומצא כדי גאולתו מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין דהא כתיב ביה כדי גאולתו ומשמע כולו אף עבד עברי אינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פרש"י ז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן והיכא דהויא קולא לדידיה אמרינן דנגאל לחצאין והיכא דהויא חומרא לדידיה אמרינן דאינו נגאל כדגלי קרא גבי השביח והכסיף. ואין זה נכון לפי שאין דרך התלמוד בשום מקום לעשות גזרה שוה לקולא ולא לחומרא אלא אי איתה איתה אפי' לחומרא ואי ליתה אפילו לקולא נמי ליתא, ועוד דהול"ל הכא או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמרינן לקמן. ולפיכך יש לפרש דה"ק או דילמא כי גמרינן גז"ש גבי עבד הני מילי להקל על העבד כמו שהקלה עליו תורה אבל גז"ש זו שהיא להחמיר על העבד לא גמרינן לה דקסד"א דכל זמן שנאמר שלא יהא נגאל לחצאין חומרא היא עליו, והא דלא אמרינן השתא או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדלקמן משום דעדיפא מינה קאמרינן דאפילו למסקנא דאסיקנא לקמן דאפילו היכא דלא גלי גמרינן גז"ש הכא לא גמרינן מפני שהיא להחמיר על העבד.
[קידושין כ' ע"ב] אי אמרת אינו נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו גביה יהיב להו ניהליה ונפיק. וא"ת והיכי הוו פקדון והא איהו לפרעון קבלינהו דאף כשתמצא לומר דאינו נגאל לחצאין הינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אי ארצייה ואיתרצי וקביל אמאי לא הוי לפרעון כיון דקבליה קבליה. ואיכא למימר דהכא בדקביל סתם וכיון דקבלינהו סתם ומדינא לא הוו פרעון דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה. ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אלא עובד את רבו כל זמן שלא פרעו כולו דאם איתא דאחר שפרעו חציו עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד היכי אמר הנהו מאה פקדון נינהו גביה אדרבה פרעון גמור הוי. וכן במוכר בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו בשפרע חציו אלא כולהו פירות דלוקח נינהו עד שפרעו כולו. הלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שנגאל לחצאין מדינא כדמוכחנא לקמן בסמוך מדאבעיא לן בעבד עברי ובמוכר בית בבתי ערי חומה בלחוד אם נגאל או גמרינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה ש"מ דפשיטא ליה דמשכונא בעלמא נגאלת לחצאין אי גאיל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו דכוליה שדה אשתעבודי אישתעבד לכולה מלוה ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום.
[קידושין כ' ע"ב] בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. [פי'] לאו למימרא דהוי ג"ש ממש אלא לומר שילמד סתום מן המפורש תדע דהכי הוא מדאמרינן היכא דגלי גלי ואי ג"ש היא ליכא למימר הכי. וה"נ בהא דאמרינן המוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים אי לא גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר לאו ג"ש היא אלא לומר שילמד סתום מן המפורש, והינו דאמרי' כי כתיבא גאולתו בחצאין הוא דכתיבא בקרובים לא כתיבא ולא מפורש איכא. ואסיקנא דמוכר בית בבתי ערי חומה לרבנן אינו לוה וגואל וגואל לחצאין ולר' שמעון לוה וגואל וגואל לחצאין אבל אינו נגאל בקרובים משום דכי כתיבא גאולתו בחצאין הוא דכתיבא.
